מאת צוות TopicLearnתשובה קצרה: הטלפון פוגע בלימוד בעיקר דרך ההפרעות, לא דרך הדקות שאתם מבלים בו. מבט חטוף של עשר שניות מוריד את הקשב מהחומר, וההתחלה מחדש לוקחת יותר זמן מהמבט עצמו. מה שהכי עוזר הוא מרחק ולא כוח רצון: להשאיר את הטלפון בחדר אחר לאורך מפגש לימוד אחד.
למה מבט חטוף עולה יותר משנדמה
ללמוד פירושו להחזיק בראש רעיון שעוד לא התגבש: שרשרת נימוקים, אמצע של תרגיל, הגדרה שעדיין לא מתחברת. כשבודקים הודעה, טוענים לראש משהו אחר במקומו: שם, שאלה, דאגה קטנה. המחיר של המעבר בין משימות נקרא בפסיכולוגיה מעבר בין משימות (task switching), והוא מתבטא בעבודה איטית יותר ובטעויות רבות יותר מיד אחרי המעבר.
חלק מהקשב גם נשאר אצל הדבר האחרון שראיתם. לכן קורה שקוראים אותה פסקה פעמיים אחרי מבט בטלפון ועדיין לא יודעים מה כתוב בה.
ההתראות הן הבעיה הקטנה יותר
הרבה אנשים מכבים התראות וחושבים שהסתדרו. אבל הדחף לבדוק בא גם מבפנים. כשהחומר נעשה קשה, הטלפון הוא היציאה הקרובה ביותר, ופסקה קשה היא בדיוק הרגע שבו היד נמשכת אליו. מי שמסתמך על כוח רצון נלחם בדחף הזה דווקא כשיש לו הכי פחות כוחות.
למה הטלפון כל הזמן מנצח
בטלפון יש דברים חדשים, חברתיים וקצרים, ובלימוד בדרך כלל אין אף אחד מהם. הודעה חדשה, פוסט חדש והתראה חדשה נותנים תגמול קטן כמעט בלי מאמץ, ולכן המוח מדרג אותם שוב ושוב מעל פסקה צפופה בעמוד ארבעים. זו לא פגם באופי. זה פער בין משימה איטית לבין מכשיר שנבנה לבדיקות מהירות.
ההסתכלות הזאת משנה את התוכנית. אתם לא צריכים להפוך לאנשים ממושמעים יותר. צריך להפוך את התגמול המהיר לפחות זמין בזמן שהעבודה האיטית מתבצעת.
מה עובד בפועל
- טלפון בחדר אחר. לא הפוך על השולחן, ולא בתיק ליד הרגליים. ההליכה אליו היא כל העניין: היא הופכת דחף של שנייה להחלטה.
- אורך מפגש שנקבע מראש, קצר מספיק כדי שאפשר באמת להסתדר בלי הטלפון. כמה זמן כדאי להקדיש למפגש לימוד עוסק בבחירת האורך.
- טיימר. שיטת הפומודורו היא גרסה מוכרת: עובדים בבלוק זמן קבוע ואז עוצרים. כשיודעים מתי העצירה מגיעה, קל יותר לחכות.
- רשימת חנייה על נייר. כשצצה מחשבה כמו "אני צריך לבדוק את זה", רושמים אותה וממשיכים. המחשבה שמורה, ולכן היא מפסיקה להטריד.
- בדיקה מתוזמנת. זמן הטלפון שייך להפסקה, ומה עושים בהפסקה מהלימוד חשוב לא פחות מהעבודה שלפניה.
דוגמה מהחיים
דנה לומדת לבחינת הסמכה ברשתות אחרי ארוחת הערב. היא מניחה את הטלפון על המדף במסדרון, מכוונת טיימר לעשרים וחמש דקות ופותחת את הפרק על חלוקה לרשתות משנה. עשר הדקות הראשונות לא נעימות. היד שלה נודדת פעמיים אל המקום הריק על השולחן. כשהטיימר מצלצל היא כבר סיימה אחד עשר תרגילים, וכשהיא הולכת למסדרון היא מוצאת שלוש הודעות, ואף אחת מהן לא דחופה.
שום דבר בדנה לא השתנה חוץ ממיקום הטלפון. הריכוז שלה לא השתפר. ההפרעות פשוט הפסיקו להיות זמינות.
שבוע ראשון ריאלי
התחילו במפגש אחד ביום, לא בכולם. הפעילו את ההסדר עם הטלפון הרחוק במשך עשרים וחמש דקות, ואז קחו אותו בחזרה בהפסקה. כשזה מרגיש טבעי, הגדילו לאורך שאתם באמת צריכים. קפיצה מגישה מתמדת לערב ארוך בלי טלפון היא הדרך המהירה ביותר לוותר עד יום רביעי.
שימו לב גם למה שכתבתם ברשימת החנייה. אחרי כמה ימים תראו כמה מהבדיקות ה"דחופות" לא היו דחופות כלל, וזה מקל על המפגש הבא.
כשהשיעור עצמו בטלפון
הרבה אנשים לומדים בטלפון, בנסיעה או ברגע פנוי. במקרה כזה צריך לצמצם את הטלפון למשימה אחת. מפעילים מצב ריכוז או "נא לא להפריע", סוגרים כל אפליקציה אחרת, ומתייחסים למפגש כמו לכל מפגש אחר, עם התחלה וסוף. שיעור ב-TopicLearn עוזר כאן כי יש לו מטרה וסדרת צעדים מוגדרת, אז ברור איפה הוא נגמר. אפשר לנסות שיעור במסלול החינמי (ראו מחירים).
אם עדיין קשה להתנתק
אם הדחף שורד גם החלפת חדר, כדאי להסתכל על החומר. חומר קשה מדי וחומר קל מדי דוחפים אנשים לטלפון. נסו לצמצם את המשימה לשאלה קטנה אחת שאפשר לענות עליה תוך כמה דקות, או לנסח במילים שלכם את הפסקה האחרונה. ואם כל הסביבה רועשת, הטלפון הוא רק חלק מהבעיה: ללמוד כשהבית לא שקט מכסה את השאר.