מדע הלמידה

עומס קוגניטיבי: למה לדחוס יותר לתוך שיעור אחד פוגע בלמידה

עומס קוגניטיבי: למה לדחוס יותר לתוך שיעור אחד פוגע בלמידה

יש אינסטינקט נפוץ כשמפגרים בחומר: לכסות יותר ממנו, מהר יותר, בישיבה אחת. זה מרגיש יעיל. זה בדרך כלל ההפך. תיאוריית העומס הקוגניטיבי, שפותחה על ידי הפסיכולוג החינוכי ג'ון סוולר בשנות ה-80, מסבירה למה: זיכרון העבודה שלכם, החלק במוח שמחזיק ומעבד מידע באופן פעיל ברגע נתון, יכול להתמודד רק עם מספר קטן של דברים חדשים בו־זמנית, וחציית הגבול הזה לא מוסיפה למידה, היא דוחקת החוצה מה שכבר היה שם.

זיכרון העבודה קטן, וזה לא פגם

זיכרון העבודה מחזיק בערך ארבעה עד שבעה פריטים נפרדים של מידע חדש בכל פעם, גבול שלא זז לא משנה כמה מוטיבציה או אינטליגנציה יש לכם. זו לא חולשה שצריך לעקוף, זו תכונה בסיסית של איך שהקשב מתפקד. הטעות היא לתכנן מפגשי לימוד כאילו הגבול הזה לא קיים, לדחוס עשרה מושגים חדשים לתוך שעה כי התוכנית אומרת שצריך, ואז לתהות למה רק שניים מהם נשארו.

שלושה סוגי עומס, ורק אחד מהם שימושי

התיאוריה של סוולר מחלקת עומס קוגניטיבי לשלושה סוגים, וההבחנה הזאת חשובה כי שניים מהם פועלים נגד הלמידה.

  • עומס פנימי: העומס שנובע מהקושי של החומר עצמו, בלתי נמנע והכרחי. ללמוד חשבון דיפרנציאלי טומן עומס פנימי גבוה יותר מללמוד חשבון בסיסי, לא משנה כמה טוב מלמדים אותו.
  • עומס חיצוני: עומס שנגרם מהאופן שבו החומר מוצג, לא מהחומר עצמו, כמו שקופית עמוסה, הסבר לא ברור, או מעבר בין חמישה פורמטים שונים באמצע שיעור. זה בזבוז טהור וצריך למזער אותו.
  • עומס תורם: המאמץ המנטלי של באמת לעבד ולחבר מידע חדש למה שכבר יודעים, הסוג השימושי של עומס שבונה הבנה אמיתית.

המטרה המעשית היא לא להקטין עומס באופן כללי, אלא לחתוך את העומס החיצוני כדי לפנות מקום לעומס התורם, כי שניהם מתחרים על אותה כמות קטנה של קיבולת זיכרון עבודה.

מה זה אומר לאיך שבאמת צריך ללמוד

אם זיכרון העבודה יכול להחזיק רק חופן דברים חדשים, מפגש לימוד שמציג עשרה מושגים חדשים בישיבה אחת הוא לא שאפתני, הוא בעצם מבטיח שרוב המושגים יידחקו החוצה לפני שהם מעובדים. מבנה טוב יותר מציג רעיון אחד או שניים בכל פעם, נותן להם מספיק תשומת לב כדי באמת להתחבר למה שכבר יודעים, ורק אז ממשיך הלאה. זו גם הסיבה שפירוק נושא גדול לשיעורים קצרים ומסודרים היטב עדיף על מפגש ארוך אחד שמכסה את אותו חומר: כל שיעור מכבד את גודל המיכל שהוא נשפך לתוכו.

זה בדיוק ההיגיון מאחורי איך ש-TopicLearn מפרק נושא לרצף של שיעורים קצרים וממוקדים במקום מנה אחת ארוכה של תוכן. כל שיעור מוגדר לפי מה שזיכרון עבודה באמת יכול לעבד בישיבה אחת, עם תרגול מובנה לפני שהמושג החדש הבא מגיע, במקום להניח שיותר חומר למפגש שווה יותר למידה.

נסו בעצמכם

שאלה לדוגמה, בסגנון שיעור ב-TopicLearn

לפי תיאוריית העומס הקוגניטיבי, מה כנראה יקרה אם תנסו ללמוד עשרה מושגים חדשים במפגש אחד של שעה?

FAQ

מהי תיאוריית העומס הקוגניטיבי?
תיאוריה שפותחה על ידי ג'ון סוולר, המסבירה שזיכרון העבודה יכול להחזיק רק מספר קטן של פריטי מידע חדשים בכל פעם, וחציית הגבול הזה מפחיתה כמה באמת נלמד, לא משנה כמה חומר מוצג.
למה דחיסת הרבה חומר לתוך מפגש אחד פוגעת בלמידה?
לזיכרון העבודה יש קיבולת קבועה וקטנה. הצגת יותר מדי מושגים חדשים בבת אחת דוחקת מוקדמים יותר החוצה לפני שהם מעובדים, כך שיותר חומר בישיבה אחת לרוב גורם לפחות שנשמר.
מה ההבדל בין עומס פנימי לעומס חיצוני?
עומס פנימי נובע מהקושי של החומר עצמו ולא ניתן להסרה. עומס חיצוני נובע מאיך שהחומר מוצג, כמו עיצוב עמוס או הסברים לא ברורים, וצריך למזער אותו כי הוא לא תורם ללמידה.
איך צריך לבנות מפגש לימוד לפי תיאוריית העומס הקוגניטיבי?
להציג רעיון אחד או שניים בכל פעם במקום הרבה, לתת לכל אחד מספיק תשומת לב כדי לחבר אותו למה שכבר יודעים, ורק אז להמשיך הלאה, במקום לכסות כמה שיותר חומר בישיבה אחת.

תראו מה TopicLearn היה בונה בשבילכם בנושא הזה.

כתבו נושא וקבלו קורס אינטראקטיבי ומובנה תוך דקות. ההתחלה בחינם.

להתחיל ללמוד בחינם